לא למות אלא להגיע למקום של אור, זה שאולי לשם מגיעה הנשמה לאחר המוות.
לדעתי יש קטע כזה במדיטציות שמגיעים למקום שרק אם מתים מגיעים אליו. זה מקום כל-כך טוב, שלא רוצים לחזור ממנו, והרי המתים לא חוזרים אלינו, אפשר להבין למה. מבחינתי להגיע לשם אומר שהגעתי למשהו שלא קיים בחיים, כי אם היה קיים אז הנוכחות שלנו היתה אובדת בתוכו לנצח. מקום נפלא ושלם.
מבחינתי זה מה שקורה שם, ואני אספר את החוויה האישית שלי, אולי אפילו אצליח להעביר חלק לאחרים.
התהליך
להגיע למקום נחמד שלא מפריעים בו ולהתיישב כדי לעשות מדיטציה.
לעצום עיניים ולהכנס למרחב המרחף הרגיל שמתרגלי מדיטציה יודעים לזהות אותו –
מרחב שבו כל החושים חזקים יותר מהרגיל, שומעים את הציפור של השכן, הכלב של השכנה, העלים מרשרשים בעץ
אבל נמצאים רחוק מספיק בתודעה כדי לשמוע ללא מעורבות, ללא התייחסות.
ככל שהתודעה טהורה יותר, כך הקולות הופכים לתמונה מוזיקלית של רקע,
העולם מתרחב עד שמפסיק להיות עולם ורק מרחב אינסופי נמצא,
אנחנו המרחב והמרחב אנחנו,
אנחנו האור והאור אנחנו,
אנחנו לא קיימים בכלל אלא רק מרחב זוהר שהוא הכל, אני הכל, ואני לא כלום.
ללכת לאיבוד ולהיות נוכחת.
ואז עולה התובנה שככה הנפש חווה את החזרה הביתה
להאסף אל תוך המקור שלה, להיות אחת עם הכל והכל זו האחת.
ואז לחזור.
לחשוב שאם כך נראה המוות אז הוא לא נורא כל-כל (אולי בגלל זה לא חוזרים משם)
ואז לחשוב איך להשאר בחיים ולהפוך אותך לקצת יותר אור מקודם, לפחות קצת
בלי להתייאש מכך שהאור האמיתי לא נמצא במלואו בחיים
אלא רק אחרי החיים, בשלב הביניים בין גילגול אחד לשני.
