טיפול שמצליח

טיפול שמצליח יוצר שינוי
התגובה הראשונה האוטומטית היא להפסיק את השינוי, להפסיק את הטיפול.

איך יודעים את זה?
פשוט מאד – לא רוצים לחזור לטיפול, אבל לא ממש יודעים למה, אז ממציאים כל מיני סיבות. מתחילים סיפורים ותירוצים על המטפל, על היום הלא נוח, על הנסיעה, המחיר, האוירה, מצב הרוח או מזג האויר. כל מיני תירוצים וסיבות אמיתיים לחלוטין, אבל כאלה שאפשר להסתדר למרות שקיימים, רק שפתאום לא מתחשק להסתדר.
לצד תחושות אלו יש את המילה הידועה – "אינטואיציה" – עוד קונפליקט – אם אני מקשיב לעצמי הרי שאני נותן לאינטואיציה שלי מקום, וזה יפה בימים אלו בהם מעודדים את השימוש בתחושות אינטואיטיביות. אבל מה אם האינטואיציה מושפעת מהקיבעון? איך אני אדע את זה? מתחיל פה בלגן שלם של בעד ונגד ואי אפשר באמת לדעת מה לעשות הלאה.

כדי להמשיך צריך לשאול בפנים את השאלה החשובה שנשאלת בטעות אחרי התגובה הזו ולא לפני תחילת טיפולים –
האם אני באמת רוצה לשנות?
האם המחיר של השינוי מקובל עלי, ויתור על המוכר והידוע שהתרגלתי אליו לטובת… אין לי מושג מה, אולי אפילו יותר גרוע… האם מקובל עלי שהטיפולים יביאו לשינוי ואני אלך עם השינוי הזה לכל אורכו, גם אם לא אוהב את התהליך?
האם מקובל עלי שאקשיב למטפל שלי לתקופת זמן מוגדרת מבלי להפסיק באמצע? לעשות כל שאתבקש גם אם האינטואיציה שלי תגיד לי דברים אחרים? להקשיב לאדם ששמתי בו את מבטחי, גם אם זה לא נראה לי בשלב כלשהו באמצע? (שהוא בדרך כלל השלב הקריטי…).

את השאלה הארוכה הזו בדרך כלל לא שואלים בהתחלה, מקוים שהטיפול יצליח ובדרך נס הכל ייפתר, שגם אני אהיה חלק מהסטטיסטיקה של סיפורי הנפלאות המתפרסמים מדי פעם במקומות השונים. לא שואלים כי מנקודת ההתחלה השינוי נראה מבורך, אבל מנקודת השינוי מתבררים דברים חדשים שלא ידעתי עליהם ומתעורר הספק.

אמר לי אחד המורים שלי שהוא לא לוקח לטיפול אנשים הלוקים בפיברומיאלגיה או תסמונת העייפות הכרונית, כי לדבריו – אנשים אלו אינם רוצים באמת להבריא. השינוי גדול מדי לטיפול מהיר, צריך טיפול מתמשך, ולאנשים הלוקים בכך בדרך כלל אין את הסבלנות הנדרשת לתהליך ההחלמה.
אני תוהה אם רק להם.
הרבה אנשים שעברו דרכי רצו להאיץ את תהליך ההחלמה, לא היתה להם סבלנות, ומצד שני לא היתה יכולת לעמוד בשינויים מהירים, והנה נכנסו לתוך המילכוד הידוע – אי אפשר בלי, אבל עם – זה בלתי נסבל. במצב כזה בדרך כלל המטופל לוקח הפסקה, או לעיתים קרובות יותר – הולך.

לעצמי אני באמת רוצה לשנות
אני יודעת שהתהליך לפעמים קסום לחלוטין וקורים ניסים
אני יודעת שיש זמנים בהם הטיפול נמשך נצח, תופעות הלואי מעצבנות
אבל אני יודעת שכל עוד אני מאפשרת שיטפלו בי – אני מתקדמת הלאה,
לפעמים עם טעויות, לפעמים עם רגשות התעלות, אבל תמיד עם שינוי כלשהו, תובנות.
כך אני גם מטפלת.

18.10.2008

למאמר נוסף
דילוג לתוכן